רועי הוא בחור צעיר, בן 29, עובד בארגון ציבורי עם משכורת יציבה וקביעות. לכאורה, החלום הישראלי. בפועל, הוא הרגיש חנוק. "אני שונא את מה שאני עושה", הוא הודה, "אבל אני מפחד לזוז. מי מבטיח לי שבחוץ יהיה יותר טוב?".
הוא הגיע אליי אחרי שראה פרסום על "התפתחות אישית בשיחה אחת". בשיחה שלנו, השתמשתי בכלים של פסיכולוגיה חיובית כדי לזהות את החוזקות שלו – אלו שקצת הלכו לאיבוד בתוך השגרה האפורה. שאלתי אותו שאלה פסיכו-קריאטיבית עוקפת פחד: "אם לא היית מפחד, מה היית עושה מחר בבוקר?".
מתוך התשובה שלו, בנינו את "מודל שלושת המעגלים": במה הוא טוב, מה נותן לו משמעות, ומה אפשרי עבורו לעשות כרגע בתוך המציאות הכלכלית שלו. לא עודדתי אותו להתפטר מחר בבוקר, אלא הגדרנו "ניסוי קטן" – שיחה אחת עם המנהל שלו על פרויקט חדש ובחינה של תחום לימודים אחר.
השינוי הכי גדול בשיחה היה המעבר מקיפאון לתנועה. רועי הבין שהעבר אולי מסביר למה הוא הגיע לאן שהגיע, אבל הוא לא חייב לנהל את הבחירות שלו בחיים הבוגרים.
השורה התחתונה: העבר מסביר אבל לא חייב לנהל אותך. צעד קטן בהתמודדות גדול יותר מהימנעות גדולה, ו"שעת שיחה" היא המקום שבו הופכים את ה"תקיעות" לתוכנית עבודה פרקטית.